ב-1.1.2017 החלטתי לנסות משהו.
בהרבה מהמאמרים שקראתי בהקשרים שונים: התמקדות, קידום האושר, הגברת תשומת הלב וכו',הופיעה הצעה לכתוב מדי יום חמישה דברים טובים שקרו במהלך אותו יום.
למען הגילוי הנאות: הייתי ספקנית מאוד לגבי יכולתי להתמיד בכך ולגבי אפקט כלשהו שיכול להיות לפעולה כזו לטווח ארוך.
כמי שחובבת מחברות מכל מיני סוגים- הדבר הטוב הראשון שקרה ב-1.1 היה "הצידוק" לבחור מחברת מיוחדת. בחרתי לי, ויצאתי לדרך.
במהלך השנה החמצתי כתיבה ביום אחד בלבד.
המחברת נסעה איתי לכל מקום.
מדי פעם הייתי חוזרת אחורה ומסתכלת על דברים שכתבתי כמה חודשים לפני, וממש ראיתי לנגד עיני או חוויתי מחדש, בחיוך, דברים שנכתבו שם.
כמה תגליות היו במהלך השנה ובסופה הן התחזקו:
גיליתי כי הכתיבה לא מחקה ימים שהיה בהם הרבה קושי ולא הפכה ימים רבי עצב לשמחים, אך היא בהחלט סייעה לאיזון, לנשימה וליום שאחרי.
הסתכלתי מה הדברים הטובים שהופיעו הכי הרבה פעמים וגיליתי שקפה וסלט פרות בבוקר, התבוננות בשמיים וקשר עם מישהו יקר לליבי עושים את היום.
גיליתי כי תשומת לבי ל"כאן ועכשיו" התעצמה ואתה גם היכולת להוקיר רגעים משמעותיים ומרגשים.
דווקא ההתמדה שממנה חששתי, הייתה קלה, ממש קלה, ולגמרי ברור לי שזהו הרגל שבו אמשיך. ואולי גם הבנתי שיש הרגלים שקל לבנות דווקא כשלא חייבים, ושעצם הניסוי מסקרן.
עם הזמן סייעה לי תשומת הלב החדשה בגיבוש כמה החלטות מעשיות. לא כולן עשו טוב באותו רגע, אך הן בהחלט סימנו כיוון טוב.
במהלך השנה שיתפתי בפעולה זו חלק מהמנהלים שאני מלווה ואף הצעתי להם לנסות זאת כדרך להתמקד, כדרך להגביר את תשומת הלב למה שבונה שיגרה מבורכת וגם על מנת לשכלל את יכולתם להוקיר דברים שהם עושים או דברים שעושים אנשים מסביבם.
חלקם אמרו: 5 דברים טובים? אין סיכוי שאמצא כאלו כל יום.
חלקם אמרו: זה בנאלי לגמרי, מה, כל חיוך שמישהו מחייך אלי אני אכתוב?
חלקם אמרו: יללה אנסה. התחילו והפסיקו, התחילו והמשיכו.
וביום האחרון של 2017, הגעתי למקום החנייה של רכבי.
ברחוב עמדה מכונית ובה נהגת עם חיוך גדול:
"את יוצאת, במקרה, מחנייה כאן?"
"כן" אמרתי והראיתי מאין.
"ידעתי ששווה לחכות לך והנה הגעת", אמרה.
שיראו הדברים הטובים מדי יום גם בשנה הקרובה.